🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן (מוקלט זהה גם תחת מספר שיעור נוסף זה)
"לֶךְ לְךָ" בגימטריה — מאה. אומר הזוהר הקדוש: זה בא לרמז על מאה ברכות. הזוהר מלמד שלכל אדם ואדם, כשהוא יורד לעולם, נותן לו הקדוש ברוך הוא מאה מפתחות — מאה ברכות, מאה מפתחות של שפע — לכל האוצרות, גם בגשמיות וגם ברוחניות. ובאותה פרשה עצמה מבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ... וֶהְיֵה בְּרָכָה".
אדם הרוצה ישועה, ברכה, קרבת השם — הכול טמון במפתח אחד: ברכות שיהיו כמו שצריך. סיפר האדמו"ר משומרי אמונים על מנהל תלמוד תורה שבא אליו לשאול שאלה על מלמד: כיצד לדעת אם באמת ירא שמים? "אי אפשר לדעת רק מתוך תוכחות," אמר הרבי, "תן לו כוס מים, ותראה איך הוא מברך עליה. יהודי ירא שמים מברך בכוונה, מילה במילה, לא בחיפזון — מברך אותה כמו שצריך לפני מלך, מתוך הכרת הטוב. רואים על פניו איך הוא מכיר טובה לבורא עולם. כאן ניכרת כל מהותו של האדם."
מובא בשם האר"י ז"ל: ברכת המזון בכוונה יש בה שפע גדול מאוד, המתקת דינים שאי אפשר להמתיק בשום דבר אחר בעולם. הרב שך היה ממליץ לזקוקים לישועה לברך ברכת המזון מתוך הסידור, ולפחות לקבל על עצמו לברך את הברכה הראשונה בכוונה מלאה.
איך זוכים לכוון? מסופר בשם רבי ירוחם ליבוביץ ("הסבא מלומז'ה"): כשם שנח עשה תיבה, כך יעשה אדם "תיבה" לתפילתו — יחלק כל ברכה לשלושה חלקים, ויתבונן בכל מילה שהוא אומר, ומובטח לו שהברכה תהיה כתיבת נח, שתשמור עליו מכל צרה וצוקה, מכל נגע ומחלה. מי שרוצה להיקרא "חסיד", אמרו חז"ל: יהיה בקי בברכות. לא בדברים גבוהים מדי, לא בדברים נשגבים — אלא בדברים הפשוטים של ברכה בכוונה. מי שבירך ולא בירך שוב (מספק) — עלול להיכשל בגזל, שהרי מי שאכל בלי לברך, לוקח מהעולם בלי להודות. לכן חשוב כל כך שכל ברכה תיאמר מילה במילה.
ערב שבת פרשת לך לך חל בשנים רבות בסמוך להילולת רחל אמנו. כתבו חז"ל שכל הגאולה העתידה תהיה בזכות רחל אמנו, ולא בזכות לאה. מדוע? מפני שרחל אמנו, כשגילתה שיעקב עתיד להתחתן איתה במקום עם לאה בטעות, מסרה ללאה את הסימנים שקבעה עם יעקב, ויתרה על עצמה, כדי לא לבייש את אחותה. קושי גדול, ויתור גדול — ודווקא בזכותה, ובזכות אותו קושי עצמו, יזכו כל ישראל להיגאל. וזהו אותו יסוד: כל מה שעשה הקדוש ברוך הוא הוא רק לטובה. דווקא הצער הזה הוא שהיה הבסיס לכל הברכות והישועות שיבואו.
ולכן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים רל, ה): "לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רָגִיל לוֹמַר: כָּל דְּעָבִיד רַחֲמָנָא — לְטָב עָבִיד." זו הלכה, לא רק חסידות. כותב הבן איש חי: כשאדם אומר את זה בפה מלא — שהכול לטובה — הוא בבחינת מברך את השם, בין בקיום המצוות ובין בעקב. ואפילו אם חס ושלום נגזרה עליו איזו גזרה, בכוח הדיבור הזה, שהכול לטובה, הוא הופך את הגזרה מרעה לטובה, ומצרף לפניה את כל הצירופים.
וזהו הניסיון של אברהם אבינו: לא להרהר אחר מידותיו, להאמין שכל מה שהשם עושה הוא לטובה. "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" — לעזוב את הארץ, לא לדעת לאן. אמרו חז"ל: "עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְעָמַד בְּכֻלָּם" — חפץ היה הקדוש ברוך הוא שאברהם יעשה את מצוותיו בשמחה, ומיד לאחר "לך לך" — "וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם" — מיד הלך.
כותב החתם סופר על הפסוק "וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו" — פירש רש"י ש"פרע כפותיו" — כלומר, פרע ותירץ את החובות (השאלות) שנשאל בדרך הליכתו. שאלו את אברהם אבינו: מדוע אתה הולך בדרך חוקה, לא נודעת, ובכל זאת בשמחה כזו? ענה להם אברהם: "אתם עוד תראו בעיניכם איך הכול היה לטובה." וכשחזר ממצרים עשיר במקנה, בכסף ובזהב, נוכחו כולם לראות את כוח אמונתו של אברהם אבינו.
וכן שרה אמנו: כתוב בפרשתנו "הֲגָר הָגַר, שִׁפְחַת שָׂרָי", ובהמשך "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה'" — שם הוי"ה, שהוא מידת הרחמים. אף שנים רבות הייתה עקרה, האמינה שרה אמנו באמונה שלמה שהכול מהשם, שהכול לטובתה. וזכתה בסוף ליצחק. אדם המתחזק באמונה שהכול לטובה, יזכה מן השמים לראות איך הכול מתהפך לברכה ולישועה — הן בפרט הן בכלל.
עוד פירוש ל"לך לך" הכפול: לך אל עצמך — התקדם והשג עוד מחלקי הנשמה שלך. אדם שעובד את השם משיג יותר ויותר מבחינות נשמתו: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. "לך לך" הוא הקריאה להתקדם תמיד, להשיג עוד קרבת אלוקים. ומוסיף הזוהר הקדוש נקודה נפלאה: דווקא דרך הדברים הגשמיים אדם יכול להתקרב להשם. וכך בדיוק נהג אברהם אבינו: בנה פונדק, האכיל והשקה אורחים, ורק לאחר מכן לימד אותם להודות ולברך את בורא עולם. שלושה שלבים לימד אותם: להודות, לשבח ולברך — הוֹדוּ, שַׁבְּחוּ וּבָרְכוּ. הודיה — התבוננות בגדלות אינסוף השם; שבח — התבוננות בשלמות מידותיו, חסדו וחכמתו; וברכה — הכרה שמצדנו לא מגיע לנו דבר, וכל מה שיש הוא חסד מהשם. כך, על ידי השימוש בדברים הגשמיים לקרב אנשים להשם, התקדם אברהם אבינו בעצמו.
ומכאן שאלה: כיצד בכלל זוכים להודות בעומק הלב, ולא רק "בשפה מהשפה ולחוץ"? מלמד אותנו הזוהר הקדוש שהתשובה טמונה שוב באותה מילה, "לֶךְ לְךָ" — צא מעצמך. כל עוד אדם צמוד וקשור לעצמו, אינו מעריך את מה שיש לו — כמו שאדם אינו חושב פעמיים על כך שיש לו עיניים או רגליים; זה נראה לו מובן מאליו, חלק בלתי נפרד ממנו. רק כשמישהו רואה מקרה של אדם שאיבד את בריאותו, או שומע על מישהו שזקוק לניסים כדי לשרוד יום-יום — פתאום הוא מעריך את מה שיש לו.
העצה, אם כן: "לֶךְ לְךָ" — צא מעצמך, הסתכל על עצמך ממקום מרוחק, כאילו כל מה שיש לך — אין לך. רק כך אפשר לראות באמת את החסדים המקיפים אותך, ולזכות לברך את מאה הברכות מעומק הלב, ולפתוח בכך את מאה שערי השפע.
ורמז לכך מוצאים במסע עצמו: לאחר ש"לֶךְ לְךָ" נאמר לאברהם, הוא מגיע לשכם, השם מתגלה אליו, והוא בונה שם מזבח. אך מיד לאחר מכן הוא עוזב את המקום שבו זכה לגילוי, ונוסע הלאה — לבית אל — ובונה שם מזבח נוסף, ושם, דווקא שם, כתוב "וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'": הוא לימד את הבריות אמונה. מבאר הרמב"ם שאברהם לימד לא רק שהשם ברא את העולם, אלא שהוא מנהיג אותו בחסד מתמיד. וזהו אותו יסוד: "לך לך" — לצאת מן ההתרגלות למקום שבו ראית את החסד, וללכת הלאה, להתבונן שוב במה שקיבלת.
ואכן, לאחר שירד למצרים וזכה לנס ולעושר גדול, כשחזר לארץ ישראל, שב אברהם דווקא לאותו המקום — "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם מִזְבֵּחַ בָּרִאשׁוֹנָה" — למקום שבו למד לצאת מעצמו ולהתבונן בחסד. הוא חוזר, מלא בהכרת הטוב על החסד החדש שקיבל, אל אותו מקום שבו נטע בתחילה את היסוד הזה בעצמו.
זהו, אם כן, סוד מאה הברכות: לא לומר אותן כמנהג, אלא ללכת אל עצמך — לצאת ממה שמובן מאליו, לדמיין לרגע שאין לך, ולראות מחדש כמה יש לך. כך נפתחים שערי השפע, וכך זוכים להודות לבורא עולם מעומק הלב.